טרף קל, פיתוי גדול או בריונות לשמה-
על גל האלימות הגואה נגד הקשישים שבינינו
דומה שכמעט כבר התרגלנו. כמו תאונות הדרכים שנראות כגזירה משמיים כך האלימות ההולכת וגואה נגד הקשישים, הופכת בהדרגה לתופעה יום יומית, בנאלית, המתקבלת במשיכת כתף או בצקצוק הלשון בשיחות הסלון של ימי שישי בערב.
הטלוויזיה מכוונת אל מהדורת החדשות המרכזית של הערב. לשנייה אחת מושכת את תשומת ליבנו אותה קשישה שהותקפה באכזריות על ידי שלושה בריונים צעירים, ובמשנהו אנחנו כבר באנאפוליס או באיראן או בדיווח על רווחי הבנקים.
בסטריליות הטלוויזיונית איננו יכולים להריח את ריחו של פחד המוות שאחז בקשישים שהותקפו, לשמוע את דפיקות הלב המואצות שלהם, להעביר יד מלטפת על לחיים הנפוחה ולהעיף מבט על שיניהם שנשברו והועפו לרחוב.
ובכל זאת, איך הגענו לכך? מה זה היה לנו שכה התעבה עורנו וכה גס ליבנו בתופעות מסוג זה, מהמכוערות הקיימות ברפרטואר של חברה אנושית או אנושית כביכול. האם יש בכך סימן נוסף לאובדן הערכים המאפיין אותנו? אולי זו שאלה של חינוך המתחיל בבית? ושמא אין בכך אלא ציון דרך בדרכם של קשישי החברה אל תהום הנשייה של ההערכה החברתית, אל תחתית הבור של הכבוד האישי והלאומי, אל שולי השוליים של ההתעניינות הציבורית?
כיצד זה עולה בדעתם של נערים או בחורים לראות בקשיש המהלך לאיטו טרף קל לשוד או להתעללות גרידא? מה עובר להם בראש - בהנחה שאיבר זה קיים בגופם - כשהם מחליטים להפיל ארצה זקנה חלושה, ליטול את ארנקה המצומק ולהשאירה מתבוססת בדמה על המדרכה? לאן הם הולכים בתום 'אירוע הגבורה המפואר' שחוללו? למי הם מספרים בגאווה ובצחוק על מעלליהם? האם יש בהם חרטה כלשהי?
ומה על הקורבנות? מי מתעניין בהם יום לאחר שתפסו פינה מקרית בחדשות? האם מישהו מבקר אותם כדי לעודד את רוחם? האם יש להם מנחם? מה יעשו מחר בבוקר? האם ישובו לביתם לאחר שנפרץ ולאחר שזרים עשו בו כרצונם? האם ישובו להלך ברחוב בו הותקפו? מי ישיב להם את כבודם שאבד? מי יקומם אותם ממעמקי ההשפלה שספגו? מי ישיב להם שמץ מן הביטחון העצמי שהיה להם לפני הטראומה?
דומה שהתופעה המדהימה והנלוזה הזו תימשך, כל עוד לא נתעשת כחברה ונישיר מבט אל השאלות הדוויות הללו!!!
על גל האלימות הגואה נגד הקשישים שבינינו
דומה שכמעט כבר התרגלנו. כמו תאונות הדרכים שנראות כגזירה משמיים כך האלימות ההולכת וגואה נגד הקשישים, הופכת בהדרגה לתופעה יום יומית, בנאלית, המתקבלת במשיכת כתף או בצקצוק הלשון בשיחות הסלון של ימי שישי בערב.
הטלוויזיה מכוונת אל מהדורת החדשות המרכזית של הערב. לשנייה אחת מושכת את תשומת ליבנו אותה קשישה שהותקפה באכזריות על ידי שלושה בריונים צעירים, ובמשנהו אנחנו כבר באנאפוליס או באיראן או בדיווח על רווחי הבנקים.
בסטריליות הטלוויזיונית איננו יכולים להריח את ריחו של פחד המוות שאחז בקשישים שהותקפו, לשמוע את דפיקות הלב המואצות שלהם, להעביר יד מלטפת על לחיים הנפוחה ולהעיף מבט על שיניהם שנשברו והועפו לרחוב.
ובכל זאת, איך הגענו לכך? מה זה היה לנו שכה התעבה עורנו וכה גס ליבנו בתופעות מסוג זה, מהמכוערות הקיימות ברפרטואר של חברה אנושית או אנושית כביכול. האם יש בכך סימן נוסף לאובדן הערכים המאפיין אותנו? אולי זו שאלה של חינוך המתחיל בבית? ושמא אין בכך אלא ציון דרך בדרכם של קשישי החברה אל תהום הנשייה של ההערכה החברתית, אל תחתית הבור של הכבוד האישי והלאומי, אל שולי השוליים של ההתעניינות הציבורית?
כיצד זה עולה בדעתם של נערים או בחורים לראות בקשיש המהלך לאיטו טרף קל לשוד או להתעללות גרידא? מה עובר להם בראש - בהנחה שאיבר זה קיים בגופם - כשהם מחליטים להפיל ארצה זקנה חלושה, ליטול את ארנקה המצומק ולהשאירה מתבוססת בדמה על המדרכה? לאן הם הולכים בתום 'אירוע הגבורה המפואר' שחוללו? למי הם מספרים בגאווה ובצחוק על מעלליהם? האם יש בהם חרטה כלשהי?
ומה על הקורבנות? מי מתעניין בהם יום לאחר שתפסו פינה מקרית בחדשות? האם מישהו מבקר אותם כדי לעודד את רוחם? האם יש להם מנחם? מה יעשו מחר בבוקר? האם ישובו לביתם לאחר שנפרץ ולאחר שזרים עשו בו כרצונם? האם ישובו להלך ברחוב בו הותקפו? מי ישיב להם את כבודם שאבד? מי יקומם אותם ממעמקי ההשפלה שספגו? מי ישיב להם שמץ מן הביטחון העצמי שהיה להם לפני הטראומה?
דומה שהתופעה המדהימה והנלוזה הזו תימשך, כל עוד לא נתעשת כחברה ונישיר מבט אל השאלות הדוויות הללו!!!
בעל תואר שני במינהל עסקים ובחינוך. עוסק במתן ייעוץ אסטרטגי ושיווקי.
בעל התמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן,ובסוגיות איכות החיים בגיל הזהב.
מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית נתניה.
מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים.
מחבר הרומן "מריונטות".
בעל התמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן,ובסוגיות איכות החיים בגיל הזהב.
מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית נתניה.
מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים.
מחבר הרומן "מריונטות".